מחול ישראלי גדי ביטון
 
על כנפי הכסף

על כנפי הכסף

 

ראיון אישי

 

שם פרטי ומשפחה: יעקב עשת

 

מצב משפחתי: נשוי חזק + 4 ילדים חבל שאין לי נכדים.

מקום מגורים: מושב רשפון ב 55 שנה האחרונות. לא נהנה לגור במקום בעיקר בגלל שחמותי גרה לידי.

מסלול חיים: ילדות עצובה במושב וכן אהבה נכזבת.

השכלה: יסודית במושב, בתיכון למדתי באורט, ובשנה השמינית הייתי טכנאי בחיל האוויר.

בשרותי הצבאי שירתי בחיל האוויר, חתמתי עוד 5 שנות שרות בקבע. לאחר שירותי הצבאי עבדתי 34 שנים באל-על, את על- אל עוזבים כמו בגולני רק על אלונקה. היום אני קברניט באל-על.

 ידוע לי שהתכבדתי להתראיין לא בגלל היותי רקדן טוב או הסקסי  בין הגברים בני ה 40+ (למרות ששוש בת זוגתי אומרת לי את כל הזמן), הכבוד ניתן לי בגלל היותי טייס, מקצוע משונה וחריג, אבל אני לא לבד, נמצאים יחד עמי מייקי מארקיע, יואב מהריסוס, איתי שרוקד בצפון, חוניאל שהיה איתנו בחיל האוויר ובודאי טייסים צעירים נוספים שאינני מכיר, אנחנו מייצגים בכבוד את ציבור הטייסים בחוגי הרוקדים.

מתי התחלת לרקוד? אני זוכר את עצמי רוקד או מנסה לרקוד מגיל 15.

למה? המלכה של הכיתה יצאה אם הרקדן הטוב ביותר של השכבה, וחשבתי שאם ארקוד כמוהו או טוב יותר יהיה לי סיכוי איתה. לאחר  חצי שנה של ריקודים אינטנסיביים רקדתי לא רע, שלטתי בחומר, והעזתי לבקש ממנה חברות, היא אמרה שהיא עדיין יוצאת עם "הרקדן" מהשכבה, אמרתי לה שאני רוקד לפחות כמוהו ואפילו עוד יותר טוב ממנו אבל הבעיה הייתה שלי לא היה אוטו ול"רקדן" היה ומאז אני רוקד.

מהו אחד מהרגעים המיוחדים שלך? רגעים מיוחדים שמרגשים אותי זה שאני רואה את ילדיי רוקדים. הם מלגלגים על ריקודי העם שלי, לילדים שלי במיוחד לבנים שלי אין אוזן מוסיקלית, ואין חוש קצב, וכשהם רוקדים במרובעות ובזיוף אחד גדול, זאת הנקמה המתוקה והמרגשת שלי.

מהו הריקוד האהוב עליך? אין ריקוד מיוחד, כל חודש אני מתאהב בריקוד אחר, זה מה שקורה לי עם בנות זוג, אני פשוט מתאהב בקלות. ובהזדמנות זאת הייתי רוצה להעיר למרקידים: אל תכריזו בחוגים שוב ושוב "הסתכלו אחד לשני בעיניים" זה לא טוב, לא בריא, הסתכלות בעיניים זמן ממושך, גורמת לאנשים להתאהב, זה מתכון לבעיות וסיבוכים. מה רע להסתכל על הרגליים או בשדיים?

איך אתה אוהב את בת הזוג? חמישה קריטריונים:

1. שתדע לרקוד טוב.

2. שלא תעשה עניין, או פרצוף חמוץ מטעות אחת או שתיים.

3. שתהיה נחמדה.

4. שדיים גדולים.

5. שלא תהיה מעוניינת בסקס.

אשתך רוקדת? אשתי רוקדת ודי הרבה, סגנונות שונים. כל אחד רוקד לבד, ואשתי מאמינה שזה יכול להפריע לנו ביחסי אישות.

איך אשתך מקבלת את זה? אשתי מקבלת זאת בהבנה, בין הטיסות אני נמצא שלושה או ארבע ימים בבית, היא משאירה לי תמיד ערב אחד פנוי לריקודים, בערב זה היא נפגשת עם החברים שלה ממכון אבשלום בו היא לומדת.

כשאתה מסביב לעולם יוצא לך לרקוד? בחו"ל אני מרבה לרקוד, אני אוהב ונהנה מזה, אני נותן לזה עדיפות גבוהה. בניו – יורק אני בן בית בחוגים, יש חוג כל ערב, הרבה מרתונים, ארועי סופ"ש, כל החוגים ברמה טובה ומתקדמת, אנשים נחמדים.

 בזמנו הייתי הרבה בשיקגו וגם שם הייתי בן בית.

 בלונדון, טורונטו ובלוס אנג'לס אני מראה נוכחות סבירה. אני מכיר את הימים שבהם מתקיימים החוגים, אני מכיר את האנשים, בדרך כלל לוקחים אותי ומחזירים אותי למלון.

 בפרנקפורט הלכתי פעם לחוג של מתחילים, היו בו שש נשים בנות 70, עד כאן...

במיניאפוליס יש חוג נחמד, אנשים נחמדים, בזמנו הייתי שם מספר פעמים. ערב אחד נכחו שני זוגות בלבד, שירה המדריכה לא ויתרה והעבירה את החוג לשני הזוגות, היא לימדה אותם שני ריקודים חדשים. זה נראה מוזר אבל מאוד הערכתי זאת.

בהונג קונג ישנו חוג מעניין, צעירים סינים רוקדים את הריקודים שלנו, הם לא כ"כ מעודכנים, אבל בהחלט רוקדים יפה. קשה להתחבר אליהם בגלל השפה, הם לא דוברי אנגלית. הקושי הנוסף הוא החום, אין מיזוג אוויר, בחוץ יש 30 מעלות ובחד עצמו כ- 35 מעלות, זה ממש לרקוד בתוך סאונה.

מה ההבדלים הבולטים שאתה מזהה בייננו לחו"ל? ישנם הבדלים, אבל לא רק בייננו לחו"ל, אלא גם בין חו"ל לחו"ל. ניו – יורק זה לא לונדון, ושניהם זה לא הונג קונג. בגדול בחו"ל הם רוקדים את הריקוד והשיר עד הסוף, אפילו אם הוא חוזר ארבע פעמים, לי כבר קשה עם זה.

הם רוקדים רבע שעה מעגלים, רבע שעה זוגות וחוזר חלילה.

בניו – יורק החוגים יותר קטנים ויותר אינטימיים, האנשים מאוד חביבים ופתוחים. ערב אחד הגיעה מישהי חדשה שישבה חצי שעה בצד, בסוף היא קמה והלכה. הרוקדים הקבועים הרגישו לא בנוח שאף אחד לא ניגש אליה ולא התייחס אליה. בשבוע השני שהיא הגיעה הזמינו אותה לרקוד, והתייחסו אליה יפה.

האווירה בחוגים יותר אישית, תמיד יש כיבוד באולם.

באירועים מיוחדים כמו: ימי הולדת, נישואין וגירושין, יש קייטרינג שלא היה מבייש חתונה ממוצעת אצלנו.

חבר מניו – יורק שהגיע ארצה, הסתובב ורקד בחוגים הגדולים, הוא אמר לי שאצלנו רוקדים 1000 איש בחוג, האנשים רוקדים טוב, הם מכירים את התנועות, אבל הם לא מחייכים, לא מרגישים את השמחה. באים, רוקדים והולכים. אני לא בטוח שהוא כל כך צודק.

איך אתה רואה את הריקודים בעוד 30 שנה? אני כבר לא אהיה פה בעוד 30 שנה, אבל אם יהיה נס ובכל זאת אני אהיה באזור, בטוח שאני לא אראה כלום, היות וכבר כיום הראיה שלי לא משהו.  

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
דרונט בניית אתרים